עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:
כן, זה קורה: עולם העבודה מאמץ טקטיקות נשיות ■ בעולם העבודה מתמודדים זה שנים ארוכות עם הסוגיה הזאת של התנהלות תלוית מגדר ■ אז זה לא טור על אפליה וגם לא על פמיניזם, אלא על יכולות תלויות מגדר – וכן, יש דבר כזה
הטור הזה נכתב בארה"ב בימים שאחרי הבחירות. אתמול בערב אי אפשר היה לצאת מהמלון, ההפגנה בחוץ כללה יריות וגז מדמיע, לא משהו מוכר באזורים האלה לפחות. קליפורניה, שאילו הייתה מדינה עצמאית הייתה הכלכלה השישית בגודלה בעולם, קליפורניה לא הצביע לטראמפ. ובמכתב שפרסמו כאן נציגי בית המחוקקים למחרת הבחירות הם מצהירים: "כשטראמפ זכה בבחירות הוא לא שינה את הערכים שלנו. אמריקה גדולה מאדם או מפלגה. קליפורניה לא הייתה חלק מהאומה כשהיא נולדה אבל היא ללא ספק שומרת העתיד שלה". בשיח החברתי הגדוש על הבחירות האלה תפסה אותי דווקא השיחה על התבוסה של הילארי קלינטון מהמקום של נשים שמשחקות במגרש הגברי בכלים של גברים במקום בכלים של נשים. בפוסט ברשת הגדירה את זה דבי היטב כשכתבה על הילארי קלינטון, אישה מוכשרת, מנוסה, שהייתה מרחק פסיעה מהכיסא הנחשק, ולא הצליחה לעורר את ההתרגשות של אישה ראשונה כנשיאת העולם החופשי. כי הילארי קלינטון, אישה ששיחקה במגרש גברי כמו גבר במקום כאישה. להבדיל ממישל אובמה, שמביא נשיות ורכות ממקום עוצמתי ומחובר לאמת פנימית, הילארי מביאה ריחוק, נוקשות, משחק גברי. תקרת הזכוכית בעולם העבודה מתמודדת כבר שנים ארוכות עם הסוגיה הזו, של התנהלות תלוית מגדר בעולם העבודה. לא, זה לא טור על אפליה, וגם לא על פמיניזם. הטור של היום מסתכל על עולם העבודה ממבט של יכולות מגדריות וכן, יש דבר כזה.
נשים וגברים שונים בגישה, בתהליכים, באוטומטים, בתפיסה שלנו החברתית ובתפיסה שלנו של מה שנכון ומקובל בעולם העבודה. וזה, זה יושב על היסטוריה של עולם שצמח מעבודה בשדות, מצבאות, ממוסדות דתיים ושלטוניים שמטרתם הייתה לגרום לאנשים זרים לחבור יחד לעשייה. והאנשים האלה היו גברים. הנשים בהיסטוריה שלנו יוצגו על ידי האלות, אמא אדמה הטבע. הנשים בתרבות ייצגו את מחזור החיים, הגברים ניסו לשלוט בו. רק במאה השנים האחרונות יש לנשים זכות להצביע. ורק במאה השנים האחרונות הן הצטרפו אל מעגל העבודה מעבר להיותן ידיים עובדות לצד הגברים. למעגל עבודה שבו אופן ההתנהלות, הדרך בה מסתכלים עליך, מודדים אותך, מגדירים הצלחה, פוטנציאל, יכולות, הדרך הזו צבועה ב"איך" גברים מגדירים את הדברים האלה. ונשים למדו מהר מאד שבכדי להצליח בעולם הזה הן צריכות להתאים את עצמם לחוקים וזה אומר לפתח התנהגויות גבריות שתואמות את מה שמצופה בעולם העבודה. אפילו הרעיון של Lean In, ספרה הפופולרי של שריל סנדברג שהפך למונח, אומר לנו בעצם: אם את רוצה לשחק במגרש הזה, את צריכה לעשות מה שצריך לעשות כאן. רק שגם זה לא ממש עובד לנפץ את תקרת הזכוכית.
רבות נכתב על הסיבות למה נשים מצליחות עד רמה מסוימת והרמה הזו תמיד נמוכה בהרבה מאשר האפשרות המקבילה לגברים. אחת התופעות המוכרות היום בנושא הזה היא ה Backlash Effect והיא מתייחסת נשים, או גברים, שלא פועלים בעולם העבודה על פי מה שמצופה מהמגדר. האופן בו נשים מביאות לידי ביטוי תחרותיות, שאפתנות, מצוינות, שונה מאשר איך שגברים, ועולם העבודה, רגילים. ידוע למשל שנשים יחכו שיציעו להן תפקיד בעוד גברים יציעו את עצמן וכשמציעים להן תפקיד, נשים ישקלו את הכישורים שעדיין חסרים להן בעוד גברים יאמרו מיד שהם יכולים לבצע אותו גם אם חסרים להם כישורים. ותסלחו לי, אלה הכללות, אבל נושא המגדר יושב על הכללות ואנחנו יודעים שיש דבר כזה התנהגויות טיפוסיות לנשים ולגברים. ואז, כשאישה פועלת באופן שלא תואם את המגדר שלה, למשל הולכת אחרי התפקידים ואומרת שהיא יכולה לעשות אותם גם כשחסרים לה כישורים, תופעת ה Backlash יוצרת תגובה שלילית להתנהגויות האלה.
להפעיל ולכבות תכונות
מחקר של סטנפורד הראה שבעולם העסקי נשים שהן אגרסיביות, אסרטיביות ובעלות בטחון עצמי מצליחות בתנאי שהן יודעות להפעיל ולכבות תכונות אלה בהתאם לתנאים חברתיים. במילים אחרות, היכולת להגמיש את ההתנהגות, לדעת להיות "גברית" במקומות מסוימים ולהפעיל "נשיות" במקומות אחרים, היא שעוזרת לנשים מצליחות להתקדם. והנשים האלה, מצליחות אפילו יותר מגברים. כי משהו קורה היום בעולם העבודה. 7 מתוך כל 10 עובדים לא מחוברים לארגון ולעשייה. כל הסקרים שמראים שפיתוח אישי גובר על צרכי שכר. השיח על קבלת החלטות שיתופית במערכות היררכיות ואפילו הניסיונות לשנות את המבנים ההיררכיים למשהו אחר, רשתי. המקום של גורמי מוטיבציה פנימיים להנעת עובדים במקום תהליכי תגמול ובקרה של מקל וגזר. השיח העולה על ערכים בעולם העבודה, על עשייה חברתית ולא רק למען רווחים. כל אלה מרמזים על עולם עבודה שרוצה להבנות אל תוכו מאפיינים נשיים. דוח מרסר שנקרא "כשנשים ישגשגו" בוחן איך חברות יעשו שימוש בתכונות המיוחסות בעיקר לנשים. לדוגמא, גמישות והיכולת להתאים את עצמן לסיטואציה (39% מיחסים זאת לנשים ורק 20% לגברים), ניהול משתף (43% מייחסים לנשים ורק 20% לגברים) ואינטליגנציה רגשית (24% מייחסים לנשים ורק 5% לגברים). בעולם העבודה החדש צריך לעשות שימוש באסטרטגיות בעלות מאפיינים נשיים כדי ליצור את התנאים שמאפשרים לעובדים להביא את עצמם לידי ביטוי, לעשות, לשתף פעולה, להופיע במלואם. והסביבה מגיבה. קחו למשל קפיטליזם קשוב, תנועה של ארגונים שמגדירים במרכז העשייה שלהם לא רק רווח לבעלי המניות אלא הצלחת כל בעלי העניין ועשייה משמעותית עבור החברה והעולם. זו תנועה שמשלבת בתוכה את הגברי עם הנשי, מסיטה את השיח והמערכת הדומיננטית לכיוונים חדשים.
השינוי צריך לבוא הן מצד המערכת והן מצד המשתתפים בתוכה. הנשים בעולם העבודה הגיעו לאן שהן יכולות תוך שימוש בכלים גבריים. אבל בשביל לעשות את זה אנחנו שוחות נגד הזרם, נגד ההטיות הטבועות במערכת. והדרך הזו הגיע הכי רחוק שאפשר, כמעט עד הקצה. אבל היא לא תביא אותנו אל השלב הבא. Lean In אומר לנו לעשות יותר מאותו דבר וזה בעצם לא לעשות את מה שנשים עושות באופן טבעי הכי טוב ומה שכנראה נדרש וחסר בעולם העבודה החדש. ולנשים, ההתנהלות הזו באה באופן יותר טבעי. לא מדובר כאן על איך לעבוד בתוך המערכת אלא איך לעצב אותה מחדש, כדי שהכלים הגבריים לא יישארו הכלים היחידים בתוכה. וזה כולל להתייחס לפרט בעולם העבודה, לאיכות החיים, לחיבור הפנימי.
אפשר כבר להניח שבעולם העבודה המתפתח נשים יוכלו להתקדם דווקא בגלל היכולת לעשות שימוש באסטרטגיות נשיות בכדי לגרום לדברים לקרות. החלק השני תלוי ביכולת של המערכת לזהות את זה כזה קורה, להפוך את זה לחלק מהנורמלי החדש. לפני 100 שנה נשים לא יכלו להצביע. היום, זו לא שאלה בעולם המודרני. היום, בעולם העבודה המערכת מסתכלת רק על הסימנים הגבריים ולכן כשהיא רואה עשייה של נשים היא לא תמיד מזהה אותה כעשייה. אישה בעמדה בכירה שמצליחה לגדל עובדים מצליחים ולקדם אותם עושה שימוש ביכולות מנהיגות ופיתוח אנשים אבל לעיתים גברים שמסתכלים על זה מהצד עשויים לראות את התוצאה ולא לזהות את הגורם לה ולהניח שהיא לא קשורה למנהלת שבראש הפעילות. בשביל שזה ישתנה אנחנו צריכות לומר את זה בקול, לספר את מה שאנחנו עושות כדי לעזור למערכת לראות שעשינו אותו. ולהאמין שזה לא מחוסר רצון, אפילו לא מאפליה, זה פשוט מערכת שמורגלת לראות את מה שהיא מורגלת לראות. ולקוות שזה כבר משתנה.
