עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:
נשים אכן פועלות שונה מגברים – הן פחות אגרסיביות, נוטות פחות לפעול מתוך תחרות, נוטות יותר לבנות גשרים ושיתופי פעולה. בעולם החדש, שבו צוותים קמים ומתפרקים בהתאם למשימות, האיכויות האלה הופכות להיות מרכזיות
קצת לפני החג נחתה בתיבת הדואר שלי חוברת בצבע חאקי שזעקה על תופעות של הרס עצמי בצה"ל כתוצאה מריצה עיוורת של חסידי הפוסט מודרנה הפוגעים בביטחון המדינה ובנשיות. לחוברת התלווה דף עם תמונות ונתונים בנושא שילוב נשים בתפקידי לחימה שכולו נתונים על כך שלאשה יכולות מבצעיות נמוכות מלגבר. סביב שולחן המטבח התאספו בסוף השבוע של לפני החג החברים של הדור הצעיר הפרטי שלי, בנות שרות לאומי עם אלה שבקורסים וגם הקרביים, כולל הבנות. ותוך שהם מכלים את החמץ שנותר בבית אנחנו משוחחים על העובדות כביכול שהחוברת הציגה ועל המציאות שלהם מהשטח. וכולנו כבר יודעים שהשיחה הזו היא לא שיחה על הצבא, היא שיחה על החברה כולה, כי את ההמשך שלה אנחנו פוגשים בשוק העבודה בתור שיח על גיוון והכלה. זו לא שיחה על האם נשים יכולות לסחוב פק"ל באותו משקל כמו גברים, זו שיחה על האם ארגון, כל ארגון, צריך רק שרירים וכמה שיותר, או שיש ערך אמיתי, עסקי, תוצאתי, מעבר לערך החברתי והערכי, ביצירת צוותים שכוללים נשים וגברים ביחד בעולמות שהיו בעבר גבריים בלבד. הטור של היום לא מוכן לקבל בשקט הדרת נשים במסווה של עובדות.
ככלל, נשים ברובן אכן לא יכולות להתחרות בגברים בכח השרירים. זו בכלל לא השאלה. אבל לפני השאלה איך יודעים מתי שילוב נכון ומתי הוא פוגע ביעדי הארגון צרוך לרגע לבדוק אם אנחנו עוסקים בשאלה באופן אובייקטיבי או מתבססים על מה שנראה לנו כנורמה ולכן לא מקובל. ולא, אנחנו לא נדבר כאן בכלל על תפיסות שנוגעות לדת שהרי גם מפיצי החוברת מסתתרים מאחורי נתונים אובייקטיביים כביכול. אז נחזור להגדרה של מהי בכלל נורמה. מה שנראה לנו נורמלי היום בתחומים רבים היה לא מזמן חדשני ואפילו בלתי מושג. ראיתי השבוע את הסרט של HBO Iron Jawed Angels על מאבק הנשים לזכות בחירה בארה"ב, שם אומר להן הנשיא שחבל שילכלכו את החצאיות ברפש של הפוליטיקה והן עונות לו שעל פי החוקה מגיע להן להיות אזרחיות שוות זכויות, לא רק חובות. אליס פול, מנהיגת הקמפיין לזכות הבחירה לנשים, מתבקשת להסביר את העמדה שלה ועונה "מה יש להסביר? תסתכלו אל תוך לבכם, שלי לא שונה. אתם רוצים לסחור ולעסוק במקצועות לפרנסתכם, גם אני. אתם רוצים להביע את עצמכם, להגשים את השאיפות שלכם, גם אני. אתם רוצים קול בשלטון בו אתם חיים, גם אני. מה יש להסביר?"
היום, זו אכן שאלה טובה אבל לא כל כך מזמן במדינות רבות לנשים כלל לא הייתה הזכות להצביע וזו הייתה הנורמה. ועם זאת, מדינת ישראל קמה בכוחות משותפים של כל אזרחיה ולכן אצלנו השאלה מעולם לא עמדה על הפרק. בעולם העבודה היו שנים ארוכות שהנורמה כללה גברים בלבד ונשים תפקדו רק בתפקידי אדמיניסטרציה. דווקא המלחמות שינו את הנורמה הזו כשארגונים נזקקו לנשים שיחליפו את הגברים שיצאו למלחמה ולכן לא יכלו לעצור בשאלה האם נשים מסוגלות לעשות את העבודות הנדרשות. בארה"ב נשים מרכיבות כבר 50% משוק העבודה ובכל העולם סביב 50% מהסטודנטים באקדמיה. ולא, הן לא מרוויחות עדיין כמו עמיתיהן הגברים אבל הכיוון ברור.
הדורות הראשונים של נשים שהצליחו בעולם העבודה התעקשו שישפטו אותם באותם כלים כמו את מקביליהם הגברים. הן לא רצו באחוות נשים והתשובה שלהן הייתה לעבוד יותר קשה ולהיות יותר טובות. אבל דווקא בשנים האחרונות אנחנו רואים גישה אחרת בשיח על שילוב נשים, גישה שטוענת שנשים לא יגשימו את הפוטנציאל שלהן כל עוד ישחקו בחוקים של הגברים ושצריך להגדיר מחדש את החוקים במקום העבודה כדי שיאפשרו לכולם להביא את המיטב למקום העבודה ולהצמיח אותו. אביבה ויטנברג-קוקס, מנכ"ל פירמה לייעוץ מגדרי ומחברת הספר How Women Mean Business טוענת שדווקא הטענה שצריך לנהוג בנשים וגברים בדיוק אותו דבר היא שמנציחה את הקושי של נשים להגיע לשוויון בעולם העבודה. דווקא ההכחשה של ההבדלים פוגעת בנשים שכן היא מדירה אותן באופן מודע ולא מודע מתפקידים ומנהיגות. בגלל שאנחנו לא מלמדים לראות ולקבל את ההבדלים, נשים נמדדות פעמים רבות כלא מתאימות מול מה שנתפש כמערכת, כסגנון, כדפוסים הדומיננטיים. והדרך קדימה היא דווקא להגביר מודעות להבדלים אבל גם להזדמנויות כדי שאפשר יהיה לנהל צוותים מגוונים המורכבים משני המינים.
המחקרים מראים שנשים אכן פועלות בדרכים שונות מגברים, לא רק במובן של היכולת הפיזית. הן פחות אגרסיביות, פחות נוטות לפעול מתוך תחרות, יותר נוטות יותר לבנות גשרים ושיתופי פעולה, פחות עוסקות בכוח ויותר בצוות. ובעולם שסביבנו, בעולם שבו צוותים מצטוותים ומתפרקים לכל משימה, שינויים הם דרך חיים, דווקא האיכויות האלה הופכות להיות מרכזיות. מחקר של מקינזי על יכולות מנהיגות הראה שנשים מציגות 5 מתוך 9 היכולות הנדרשות בתדירות גבוהה יותר וכשמדרגים את היכולות החשובות בעולם החדש, דווקא אלה שנשים נוטות יותר להפעיל הן בראש הרשימה.
הכוח שבשילוב
אבל זה רק חלק מהסיפור. הסיפור האמתי לא נמצא בשאלה של נשים או גברים, הוא נמצא בשילוב ביניהם. מחקר של MIT שיצא לבדוק למה צוותים מסוימים חכמים יותר מאחרים הניח שיהיה קשר בין רמת היכולת של הפרטים בצוות לבין יכולת הצוות כולו. הקשר הזה לא התקיים וגם לא היה קשר בין יכולת הצוות לרמת המוטיבציה של היחידים. שלושה גורמים בכל זאת השפיעו באופן מובהק על תפקוד הצוותים. הראשון היה היכולת של משתתפי הצוות לתרום באופן יותר שוויוני, במקום שאחד או שניים מחברי הצוות יהיו דומיננטיים. הגורם השני היה היכולת לקרוא מגוון תגובות רגשיות מהתבוננות בעיניים של האחר. וזה היה כנראה קשור לגורם השלישי שתרם לחכמת הצוות והוא כמות הנשים בצוות כי ככל שהיו בצוות יותר נשים, כך היו תוצאותיו טובות יותר. מחקרי המשך שנעשו למחקר הזה חיזקו את הממצאים האלה גם כשבדקו אותם בצוותים שעבדו פנים אל פנים וגם בצוותים וירטואליים שם היכולת לקרוא תגובות רגשיות מהסתכלות הוחלפה על ידי היכולת לעקוב אחרי מה שאנשים מרגישים, יודעים ומאמינים. וכן, נמצא שלנשים יש יתרון ביכולות אלו.
בחוברת שהתחילה את השיחה הזו יש תמונה של חיילים וחיילות באימון מטפסים על קיר. עבור החיילות, הורידו את הקיר לגובה יותר נמוך. האם העובדה שיש רף אחר לנשים בהקשר של הכח הפיזי זו בעיה? תלוי כנראה בעבודה שתידרש מהחיילים האלה ועד כמה הטיפוס על הקיר נועד לבנות כושר או נועד להכינם לעבור מכשול כזה בדיוק. עולם העבודה כבר יודע שאם צריך כח שרירים בלבד, לגברים יש יתרון. אבל בעולמות שבהם צריך גם או אפילו רק כח המגיע מהראש והלב למגדר יש משמעות רק בכך שהשילוב דווקא מחזק. השאלה שהחוברת מפספסת אינה אם נשים יכולות לסחוב או לטפס כמו גברים, אלא האם יותר ויותר מקצועות דורשים דווקא את מה ששילוב נשים בצוות מביאות, יכולות מסוג אחר ודינמיקה שנוצרת בצוות שדווקא הופך אותו ליותר חזק. הטור הזה לא מתיימר לדעת איפה נכון לשלב נשים במקצועות צבאיים. אבל כמו בכל ארגון, גם הצבא יודע שצריך לבחון את הצרכים והתפקידים, איך אלה השתנו ואיפה באמת צריך את כח השרירים לעומת כוחות אחרים. איפה צריך במבט לאתגרים של העתיד, לא מתוך הצמדות למה שהיה נכון במלחמות של העבר או למה שנדמה לנו נורמטיבי רק כי התרגלנו.
סביב שולחן המטבח, שאלתי את שני, הקרבית שבחבורה, על הנתונים שבחוברת. באימונים, היא מספרת לי, מתחילים במשקל יותר נמוך, כדי לבנות כח. בסוף, בפעילות, אנחנו סוחבות בדיוק את אותו המשקל. ולכן גם אחרי הטירונות והמסלול אנחנו ממשיכות להתאמן, כי אנחנו צריכות לוודא שאנחנו בכושר, גם כשחלק מהחיילים הגברים סביבנו כבר לא מקפידים להתאמן. וכך היא נותנת לי את התשובה שכל הנשים העובדות מכירות כבר שנים: אני פשוט צריכה להיות יותר טובה. ואני דווקא שמחה שהצבא מוביל את הדרך בחברה שלנו בהבנה שצריך לבדוק, לשאול, לאתגר את הקיים, שאפשר שהשילוב דווקא מחזק את הצוותים ואת היכולת ובכך גם את הארגון. ולשני, מאיה, טליה, ירדן וחברותיהן אני מאחלת קודם כל לחזור הביתה בשלום. וגם שיגיע היום שבו זה יהיה ממש ברור שכל מה שהן צריכות להיות זה מה שהן רוצות, לא יותר לא פחות.
