מיקוד צר על נתוני אבטלה לבדם לא מראה לנו את ההשלכה המלאה של תוצאות משבר הקורונה על שוק העבודה. ההבדל בין חל"ת, ירידה בהיקף ושעות העבודה, אבדן משרה של כאלה שרוצים ויכולים לחזור לשוק העבודה ואנשים שהוציאו את עצמם מהשוק מטשטש במשבר הזה. בתהליך ההערכות החדשה של הארגונים, הכלכלות, התעשיות, זמינות לעבודה וחיפוש עבודה שמאפיינים קטגוריה של אבטלה לא משקפים את התמונה של מי שהסגר מונע מהם להיות זמינים לעבודה או לחפש אותה, למשל כל מי שמצאו את עצמם בבית מטפלים במשפחות או מי שנמצאים בקבוצות סיכון ולכן לא יכולים אפילו לחזור לעבוד. אלה אנשים שאולי מופיעים בנתוני האבטלה ואולי לא אבל בפועל לא יכולים לצאת לעבוד.
האופן בו אנחנו היום מדווחים אבטלה לא מספר באמת את כל הסיפור של השלכות הקורונה אפילו על שוק השכירים.
באופן מסורתי, מובטלים הם אנשים שמצהירים על עצמם שהם פנויים לעבודה ומחפשים עבודה. אבל המשבר הנוכחי יצר 2 קטגוריות נוספות של אנשים שהם מובטלים אבל לא באמת עושים פעילות של חיפוש עבודה. הראשונה היא אנשים בחל"ת שקשורים למקום העבודה הקודם שלהם ולכן הם לא מתפרנסים אבל גם לא מחפשים עבודה. והשניה היא אנשים שהם אולי בחל"ת או באבטלה אבל לא יכולים לחפש עבודה ולא פנויים לעבודה בגלל הצורך לתמוך במשפחה, בהעדר בתי ספר, מסגרות או הצורך לטפל בהורים מבוגרים שלא יכולים לצאת מהבית או שהם עצמם נמצאים בקבוצת סיכון ולכן לא יכולים לצאת לעבוד.
מניתוח של שעות העבודה שהלכו לאיבוד בעקבות נגיף הקורונה שנעשה על ידי ארגון ה ILO השלכות המדיניות להתאוששות כלכלית, יש ערך בחלוקה של אבדן ההכנסה והפרנסה אצל אנשים עובדים לארבע קטגוריות
- פחות שעות עבודה. ירידה ממוצעת בשעות העבודה השבועיות ביחס להיקף העבודה לפני פרוץ המגיפה
- מועסקים אבל לא עובדים. עובדים שנשארו מחוברים למעסיק ולמשרה שלהם אבל אינם עובדים בפועל. או בחל"ת או בחופשת מחלה
- אבטלה. פנויים לעבודה ומחפשים עבודה
- העדר פעילות. מי שהוציאו את עצמם משוק העבודה. ההבדל בין מובטלים לאלה שבקטגוריה הזו נובעת מההתנהלות שלהם, בכך שהם לא מחפשים כרגע עבודה באופן אקטיבי.
מסתבר שיש קשר בין האופן בו מדינות מנהלות החלטות במשבר הזה לבין אבדן שעות העבודה במדינות השונות. למשל בקוריאה ובריטניה אבדן שעות עבודה נגרם כתוצאה משעות קצרות יותר ואנשים מועסקים שלא עבדו. שתי צורות אלה משמרות את החיבור של העובד למעסיק הנוכחי, מה שאולי מקטין את הפגיעה בתעסוקה בטווח הקצר אבל עשוי להוות קושי לאורך זמן ארוך אם השימור הזה לא יחזיר את העובד לאותו מעסיק. קנדה לעומת זאת חוותה אבדן רב של משרות, מה שהגביר את האבטלה וגם את העדר הפעילות, היציאה משוק העבודה. ובארה"ב, שני שליש מהירידה בשעות העבודה היו תוצאה של אבדן משרות, כמעט כולן אבטלה.
הזדמנות לסגור פערים
בכל העולם המדיניות מנסה לספק תמיכה לארגונים ולעובדים. כמעט בכל המקרים מדובר בכסף שבזמנים רגילים לא היה חלק מרשת הבטחון הסוציאלית, בטח לא של עצמאיים. מעבר לכלים הרגילים של עידוד כלכלה ותעסוקה ה ILO מציע להתייחס צורך להרחיב את ההגנות הסוציאליות לכל העובדים, שכירים ועצמאיים, לעודד התאמה של צורות העסקה הגמישות ולחזק את הדיאלוג החברתי כדי לזהות פתרונות.
וזו בעצם ההזדמנות הייחודית שייצרה לנו 2020 אם רק נדע לנצל אותה. מצד אחד יש לנו מאות אלפי מובטלים ועוד עצמאיים במצב דומה, ומצד שני פערים גדולים בין היכולות הנדרשות בעולמות צומחים לבין ההיצע הקיים. אולי זוהי הזדמנות ייחודית לטפל בו זמנית בשתי בעיות גם יחד. אבל בשביל שזה יקרה צריך לסמן לעובדים את אפשרויות הפיתוח הנדרשות לתעסוקה ואת הדרכים להגיע לשם. וזה כבר דורש שיתוף פעולה של הארגונים, משרדי הממשלה וגם ארגוני העובדים ומערכות הכשרה.
כבר כמה שנים שדוחות עולמיים מדברים על הצורך להכשיר מחדש אחוזים הולכים וגדלים מהאוכלוסייה לאור העובדה שהיכולות של היום לא מתאימות לתפקידים של המחר. לכן הצורך להשקיע בהכשרות אינו חדש, גם לא המונח למידה לאורך כל החיים. אבל לא התפתחו עדיין המערכות שיתמכו בכך, כולל המערכת הכלכלית שתאפשר עצירה או לפחות האטה של היקף שעות עבודה לצורך הכשרות מחדש. בשנים האחרונות התחלנו לראות את הפער נסגר על ידי ארגונים שהקציבו מאות מיליוני דולרים לשדרוג היכולות של העובדים שלהם. דווקא ההאטה הכפויה עכשיו והתקציבים הרבים המופנים אליה מאפשרים לנו לייחד את הזמן לסימון וסגירת פערים בין מה שאנשים יודעים לעשות לבין מה שארגונים יצטרכו בשנים הקרובות.
HBR במאמר מיולי השנה מנסה לפצח מה זה באמת אומר להכשיר מחדש היקפים כאלה של אנשים לרוחב תעשיות שלמות ומחלק את זה ל 3 חלקים: תוכן, מתכונת ומימון. בנוגע לתוכן, מדובר כאן בהכשרות שיאפשרו לאנשים לעבור מקצועית בהצלחה לתפקיד או משימות מסוג חדש ולרכוש מיומנויות ליבה שמתאימות לעולמות עבודה חדשים. המתכונת יכולה להיות באמצעות למידה פורמלית במסגרות הכשרה עם או בלי תעודות וגם בצורות לא פורמליות באמצעות למידת עמיתים, למידה עצמית ולמידה ברשת. חלק מהשיקולים כאן קשורים למה שאנחנו מנסים להשיג. במשבר הנוכחי דווקא גישה וקצב מהיר נדרשים כדי לסלול את הדרך למי שרוצים ויכולים לנצל את התקופה לשדרג את עצמם בשוק העבודה. אם לשפוט לפי השטח, פלטפורמות קורסים מקוונות מדווחות עלייה גדולה בשימוש מאז תחילת המשבר. ובנוגע למימון, ראינו מצד אחד ארגונים גדולים מתחילים להשקיע במה שקרוי Upskilling ו Reskilling של העובדים שלהם כבר לפני המשבר, אבל על פי דוח דלויט האחרון מדובר רק בכ 17% מהארגונים וזה לבד לא יוביל לפתרון בהיקפים שצריך לייצר עכשיו. וממילא ארגונים קטנים ועצמאיים לא מסוגלים להתארגן, בטח לא לממן, תהליכים כאלה בעצמם.
כאן ההמלצה היא לייצר מסגרת סקטוריאלית ללא מטרת רווח חוצת מגזרים, כזו שתדע לזהות ולהגדיר את פער היכולות לכל ענף במשק ואת הדרכים הטובות ביותר לסגור אותו. מסגרות כאלה לרוב מורכבות מגופים ציבוריים, נציגי מעסיקים, ארגוני עובדים ואפילו מערכות הכשרה רלוונטיות וממומנות בשילוב של מקורות ציבוריים, עסקיים והשתתפות אישית. בצרפת למשל יצרו תכנית בשם "פעילות חלקית" שבמסגרתה עובדים יכולים לקבל החזרים על הכשרות בתקופה של חל"ת או אבטלה כשהרעיון הוא לעשות שימוש בזמן הזה לשפר מיומנויות ובכך לתרום להתאוששות הכלכלית. בסינגפור, מדינה מובילה בתקציבים להכשרות, יש מספר תכניות במימון מדינה, מעסיקים וארגוני עובדים שמטרתן לייצר לעובד תקציב שנתי מצטבר להכשרות מסוג Reskilling.
5 מיליון דולר לפתרונות חדשניים
ויש גם פתרונות עולם חדש לאתגר הזה. זכיתי בימים אלה לתרום, בהזמנתו של דר' רועי זצנה, להגדרה של תחרות של XPRIZE על עתיד העבודה. אנחנו מכירים את XPRIZE דרך Space-IL. התחרות החדשה קוראת לקבוצות לפתח טכנולוגיות ודרכי אימון חדשניות באמצעותן יוכלו גם אנשים מהשכבות הנמוכות לרכוש את המומחיות הנחוצה לכניסה למקצוע חדש תוך פחות מחודשיים. ולא סתם מקצוע: זה חייב להיות מקצוע שמניב שכר מחיה לפחות, ושהדרישה עבורו אמורה להמשיך לגדול בעשור הקרוב. המטרה: למצוא פתרון מהיר ליותר מ- 45 מיליון מובטלים בארה"ב. והפרס? חמישה מיליון דולר.
על הטווח הזה, מכספי מדינה ועד תחרויות פרסים, בטווח הקצר, הרבה יותר קל ליפול על מערכות קיימות כמו מס הכנסה, ביטוח לאומי, דמי אבטלה. אבל אלה לא יכולים להוות פתרון לאורך זמן ואנחנו לא באמת רוצים לטפל במשבר דרך ההנחה שאפשר פשוט לשלם משהו על ההכנסה שאבדה לעובדים והעסקים שלא פרנסו את העצמאיים. הנזק שגרם משבר הקורונה לכלכלה המקומית והעולמית מחייב להסתכל אחרת גם על המדיניות. יש כאן הזדמנות לעצב מחדש את התשתיות הציבוריות לעולם העבודה העתידי שמעבר לפינה ולהביא את ישראל שוב ליתרון תחרותי. או במילים אחרות, אולי במקום לתת לנו דגים זה הזמן ללמד אותנו לדוג בעולם העבודה החדש.
