עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:
אנחנו גדלנו על תפיסה שאם צריך משהו, קונים אותו. רכבים, בתים, תקליטים. הבעלות הזו הגדירה את מי שאנחנו והתאפשרה בזכות המהפכות בעולם הייצור והלוגיסטיקה שהעמידו לרשותנו מגוון של מוצרים במחירים נגישים. באופן דומה, גם ארגונים ועבודה במאה הקודמת צמחו על עיקרון של מרכוז, של חסמי כניסה, יתרונות לגודל. ועבודה פירושה היה להצטרף לארגון או להיות הבעלים של ישות כזו. אבל אם תסתכלו סביבכם תראו שמשהו השתנה גם באופן בו אנחנו קונים כצרכנים וגם באופן שבו ארגונים קונים עבודה. כצרכנים, אנחנו כבר לא קונים דיסקים של מוסיקה או סרטים. הצעירים בערים כבר לא קונים מכוניות. אנשים קונים פחות ספרים. במקום, אנחנו ניגשים למוסיקה וסרטים On Demand, באמצעות שירותים כמו VOD, Netflix ו Apple Music. אפילו בתחום מורכב יותר, כמו רכבים, אנחנו צורכים אותם על פי דרישה בכלים שיתופיים כמו Uber ואפילו Zipcar. בעולם שבו אפשר לדמיין את הנוחות של רכב פרטי מבלי הצורך להיות בעלים של רכב כזה יש מקום לבחון איך תראה עבודה כשהבעלות מפנה את מקומה לטובת השיתוף.
ארגונים רבים משנים את האופן שבו הם ניגשים למוצרים, שירותים, תהליכים ומסתכלים עליהם מחדש כאוסף של שירותים שאפשר לעשות בהם שימוש בתוך ומחוץ לגבולות הארגון. מתפתח מסביבנו מודל "הכל כשירות" (Everything as a Service (XaaS שמוכר לרבים מעולם התכנה, שם ארגונים מורגלים בתשלום עבור שימוש ברישיונות. אבל ניתן לראות כבר איך המודל הזה עובר עכשיו לעולם הפיזי והוא יוביל לשימוש יותר אפקטיבי במשאבים. הרעיון של ניידות כשירות (Mobility as a Service (MaaS למשל מדבר על תשלום עלות חודשית, כמו שמשלמים לאתרי מוסיקה, אומרים לאפליקציה לאן צריך ללכת ומקבלים גישה לכלי תחבורה שייקח אתכם לשם. אנחנו כבר מכירים את המשרד כשירות עם מתחמי Co-Working כמו WeWork שהעבירו את מקום העבודה מבעלות לשירות. בדומה, WeWork הקימה את WeLive שמתיימר לעשות עבור הדיור מה שעשו עם שטחי המשרד. מדובר בשטח מגורים בניו יורק שמאפשר לגרים בו גישה לפעילויות ושירותים קהילתיים כמו כביסה, ניקיון, ארוחות ופעילות פנאי. הרעיון שאפשר לגור חודש בחודש בשטח בשותפות עם אחרים בלא לחתום על חוזים טווח ארוך ועם אלמנטים שדומים לבית מלון. יש מיטות נפתחות מהקיר בחדרים עם אחרים בתשלום מוזל וגם חדרים ויחידות דיור פרטיות בתשלום גבוה יותר.
אז אם אפילו הדיור יכול להיות שיתופי, אין סיבה להניח שארגונים צריכים להמשיך להיות הבעלים של העבודה, המשרות, העובדים שלהם. זה הזמן לחזור לשאלה מדוע ארגונים בכלל קיימים? על השאלה הזו זכה רונלד קוז בפרס נובל לכלכלה כבר ב 1991. במאמר שכתב בתשובה לשאלה זו, The Nature of the Firm, הגדיר את מה שנודע אח"כ כחוק קוז: ארגונים יעשו מה שצריך פנימית ולא על ידי ספקים חיצוניים בגלל העלות הגבוהה של ההתקשרות הכרוכה בלמצוא את הספקים, לנהל מו"מ ולוודא שהעבודה נעשית היטב. ולכן, ארגון יתרחב לכלול את כל הפעילויות, כל עוד העלות של ארגון פעילויות אלה בתוכו נמוכה או שווה לעלות ההתקשרות לרכישת פעילות זו בשוק החופשי. במאה העשרים, רוב הארגונים התנהלו באופן הזה והוציאו החוצה רק מעט ממה שנדרש להן לעשייה.
הרעיון בבסיס חוק קוז עדיין נכון, אבל התוצאה היום שונה בתכלית מאחר ועלויות ההתקשרות צנחו בעזרת האינטרנט. או אם לצטט את דון טפסקוט בספרו Wikinomics: How Mass Collaboration Changes Everything, היום צריך לקרוא את חוק קוז מהסוף להתחלה. דהיינו, היום ארגונים צריכים להתכווץ עד שהעלות של ארגון הפעילות פנימית לא גבוה יותר מעלות העבודה באמצעות רשת שיתופי פעולה חיצוניים. זה אומר שכל עוד הארגון יכול להתקשר עם אנשים וארגונים אחרים בכדי לבצע את העבודה הנדרשת, סביר להניח שההתקשרות הזו תהיה יותר זולה, ובודאי יותר גמישה ותביא לתוצאות יותר איכותיות מאשר הניסיון של הארגון לגדל את היכולת הזו פנימית. בעולם שבו אופני התקשורת ומקורות המידע מתרחבים כל הזמן, יש סבירות גבוהה שהחשיבה המתאימה לכם נמצאת דווקא מחוץ לארגון ולא בתוכו. יחידים וגם ארגונים שעוסקים במטרות דומות יכולים למצוא אחד את השני במהירות ולהחליט אם לשתף פעולה.
בעולם העבודה החדש הרשתות האלה יוצרות מבנים עבודה "רכים", יחסי עבודה בין צוותים, קהילות, ארגונים ויחידים שחוצים גבולות מסורתיים של מה שהיה קרוי ארגון. בתוך ארגונים ראינו את זה בעשור האחרון מופיע במבנים מטריציוניים ותפקידים שנועדו לחבר בין קבוצות לשם משימה. עם הזמן הצורך הזה זלג מעבר לגבולות הארגון לשימוש בשותפויות עד כדי קוד פתוח בענן. על פי המחקר של Accenture 82% מהמנהיגים כבר עושים שימוש ברשתות חיצוניות רחבות בכדי להשיג את מטרות הארגון. אבל המעבר למודל "הכל כשירות" לא יעצור בזה. על פי נתונים של הלשכה לסטטיסטיקה בארה"ב, אנחנו רואים שמגישי דוחות בעלי הכנסה עצמאית (בנוסף או במקום לשכיר) גדלו ב 18% מאז 2004 לעומת גידול של 3.5% בלבד בדו"חות שכירים. יותר מכך, למרות שהיסטורית ראינו בתקופות מיתון ירידה שכמות השכירים ועליה בשירותים, והיפוך בסוף המיתון, מאז שנת 2000 אנחנו רואים את נותני השירותים בעלייה מתמדת גם בתקופות של צמיחה, וההתאוששות בשכירים לאחר מיתון 2008 לא חזרה לרמתם לפני המיתון. במילים אחרות, לאט לאט מתנתקת העבודה מבעלות ועוברת גם היא לשירות.
איך נראית עבודה כשירות? (Work as a Service (WaaS הוא בעצם ענן עבודה. אתם חושבים עליו בהקשר של אתרים כמו Upwork או Fiverr, פלטפורמות צומחות לפרילנסרים. אבל יש לעבודה כשירות צורות יותר סמויות. תחשבו למשל על כל האפליקציות שנכתבות עבור האייפון. המחזור של ה App store בשנת 2016 עבר את ה 28 מיליארד, ואפל שומרת לעצמה 20% מההכנסות של המפתחים. במילים אחרות, אפל מרוויחה מעבודה של אנשים שהיא איננה משלמת להם משכורת, אנשים שעובדים דרך הפלטפורמה שהיא סיפקה להם. זה נכון גם לכל מי שמוכר דרך אמזון או איביי. ובעצם, בשביל לתת שירות היום כל מה שאתם צריכים זה לדעת מה יש לכם שמישהו אחר יהיה מוכן לשלם עליו, ודרך לתווך ביניכם לבין הלקוחות הפוטנציאליים.
העולם הולך ומתמלא בחיישנים, כאלה שקוראים אותנו, את כל מה שאנחנו עושים, לאן אנחנו הולכים, עם מי ומתי. והם אוספים עלינו מידע שאם הזמן יתחיל להביא לנו שירותים תפורים למידותנו. בעולם שבו הכל מחובר להכל, דווקא ההזדקקות שלנו ל"דברים" תלך ותקטן ככל שנקבל גישה למה שאנחנו זקוקים בדיוק בזמן ובמקום הנכון. במקום האינטרנט של הדברים, יהיה לנו כנראה אינטרנט של ה"אין דברים", אינטרנט של שירותים. והרעיון הזה של הכל כשירות סביר להניח שימשיך לצמוח ויופיע כהצעות לשירותים שאפילו לא ידענו לבקש. כל שירות כזה, הוא עבודה עבור נותן שירות, עבודה שלא בהכרח מגיעה עם משרה ותלוש משכורת. ההזדמנויות כבר שם, מה הדבר הבא שאתם כבר לא צריכים לקנות?
