"חשוב לי לשמור על איזון בית-עבודה של האנשים שלי. לכן אני אומר להם שהם לא צריכים לענות ללקוחות אחרי ארבע"
"קבענו ימי חמישי אחה"צ כזמן ללא פגישות"
"אצלנו בארגון מלמדים לתזמן מיילים אחרי שעות העבודה כדי שלא יפריעו לאנשים בשעות של בית"
יותר מידי ארגונים חושבים שגמישות ואיזון בין עבודה וחיים אישיים זה לייצר חוקים חדשים.
אז זהו, שלא. החוקים האלה מגבילים את הגמישות באופן מלאכותי. גמישות היא נכס שמאפשרים אותו, לא כופים אותו. בטח לא ב one size fits all.
במקום לחוקק לגמישות חוקים תכתבו עבורה חוקה. במקום להגדיר לעובדים שלכם מתי הם יכולים לקבל ולשלוח מיילים או מתי יש להם אחה"צ פנוי מפגישות, תעזרו להם להתנהל באופן יותר אוטונומי, לאפשר יותר משימות מבלי להזדקק לפגישות, לספק כלים ותשתיות שיאפשרו עבודה משותפת בזמנים שונים. או במילים אחרות תקיפו אותם בתרבות שבה מותר להם לומר מה הם צריכים כדי לשלב את העבודה בחיים ואז תאפשרו להם לבקש, לתאם, להסכים וגם לעמוד בזה.
אנחנו צריכים לחשוב לגמרי אחרת על כל התחום שקראנו לו פעם "איזון בית עבודה" ולהעביר את המיקוד מתכניות של ארגונים לכלים בידיים של עובדים.
עולם ללא גבולות
הקורונה גרמה לנו להסתכל מחדש על הקשרים בין עבודה וחיים. מבנה העבודה המסורתית השתנה למשהו נזיל אבל גם תובעני יותר. בתים הפכו ממקומות של חיים פרטיים, משפחה ורגיעה למרכזים רוחשים של פרודוקטיביות. תוסיפו לזה קישוריות 24*7 – מיילים בחצות, פגישות עם עלות השחר – המרחב הדיגיטלי אינו יודע גבולות. בתהליך הזה אנחנו מרגישים לפעמים שאנחנו אף פעם לא "עוזבים" את העבודה. וזה כבר מתכון להתנגשות בין מגוון הזהויות והתפקידים שאנחנו ממלאים על הציר בין עבודה לחיים.
השינויים האלה מאתגרים את הגבולות הפסיכולוגיים שבנינו במשך עשרות שנים כדי להפריד בין הבית לעבודה. מסורתית ציפינו מהמעסיקים לתת לנו מענה להתמודדויות האלה ואכן בתקופה הזו אנחנו רואים ארגונים מנסים לייצר פתרונות מגוונים כולל ימים ללא פגישות, נורמות תזמון מיילים שמונעות את שליחתן לאחר שעות העבודה ועוד. אבל זה לא יעבוד. כי לאנשים שונים יש הגדרות שונות לאיזון בית-עבודה עם דרגות שונות של הפרדה. ומה שנותן לאחד יכולת לאזן הוא בדיוק מה שמפריע לאחר.
קחו לדוגמה ארגון שניסה לתמוך בעובדים שלו על ידי בקשה מאנשים להימנע ממשלוח מיילים לאחר שעות העבודה. אנשים יכולים כמובן לעבוד גם בשעות הערב או הבוקר המוקדמות אבל הם מתבקשים לתזמן את המיילים כך שיצאו רק במסגרת "שעות העבודה" המקובלות. הבעיה עם הבקשה הזו שהיא מתעקשת להצמיד אותנו לשעות העבודה המקובלות של פעם וזה בדיוק ההיפך מלאפשר לנו את הגמישות לעבוד באופן שמתאים לנו ולחיים שלנו. אם, לדוגמא, אתם אנשי לילה, יש סיכוי שדווקא השעות המאוחרות הן הזמן שלכם להשלים פערים, לקרוא מיילים, להגיב. בבוקר אולי אתם בכלל ישנים או בחדר כושר או שזה זמן הריכוז שלכם ואתם עסוקים בעשייה יצירתית. את המיילים אתם משאירים לערב. עבורכם, הבקשה לתזמן מיילים פירושה שאתם גם לא מקבלים מיילים מאחרים בשעות האלה ולכן עצם זה שעבדתם בערב לא באמת משחרר אתכם מתיבת דואר מלאה בכל מה שחיכה למשלוח לבוקר…
ברור שהכוונה טובה כי היא מנסה לא לגרום לאנשים להרגיש שהם חייבים לעבוד בערב רק כי מישהו אחר עושה את זה. אבל חוק צרפתי שמונע שליחת מיילים אמנם פותר את הדילמה למי שרוצה ערב שקט, אבל הוא עושה זאת במחיר פגיעה ביכולת של אנשי הערב לנהל את הגמישות שלהם. ותכלס, זה לא באמת פתרון כי איפשהו בעולם הערב שלכם הוא יום העבודה של מישהו אחר ולכן מיילים יגיעו, גם אם לא בארגון הזה בארגון הבא. אין דבר כזה יותר "שעות עבודה" ואי אפשר להכניס לתוכן את כל התקשורת בארגון. זה לא הפתרון.
במקום חוק תנסו חוקה. חוקה שתייצר בארגון שלכם תרבות ארגונית שמאפשרת לעובדים להתאים את העבודה להעדפות האישיות תוך כדי תאום שלא פוגע ביכולת של אחרים לעבוד ושל הארגון להצליח.
חוקה עוזרת להציב גבולות
בעולם הדינמי של היום, שילוב הרמוני בין עבודה לחיים תלוי ביכולת של כל אחד מאיתנו להציב גבולות שיאפשרו לנו לשלב את התפקידים השונים שלנו ולבחור בכל זמן נתון מי אנחנו רוצים להיות עכשיו – עובד, הורה, בן זוג, חבר, מתנדב וכל אווטאר אחר שמרכיב את מי שאנחנו. וזה כבר דורש כלים חדשים.
להתבונן: אנחנו לא באמת מכירים את הגבולות של עצמנו כי עולם העבודה הישן ציפה מאיתנו להתאים את עצמנו לגבולות שקבעו אחרים. לכן נקודת המוצא בעידן שבו הגמישות שבחוץ התרחבה היא להבין את מרחבי הגמישות שמתאימים לנו. אנחנו צריכים להבין את הקצב, ההעדפות והמגבלות האישיות שלנו, ללמוד לזהות מתי אנחנו מרוכזים ואיך נראים סימנים של שחיקה ועייפות.
ערכו הערכה עצמית – מתי אתם הכי פרודוקטיביים – בבוקר? בערב? מעדיפים לעבוד ברצף ואז לסיים או לפצל את היום לכמה מקטעים? איך תזהו שאתם זקוקים להפסקה? ואיזו סוג של הפסקה מטעינה אתכם?
לתזמן: לוח זמנים מובנה יכול לספק לכם את המסגרת שמקום ושעות העבודה נתנו פעם. לעזור לכם לשלב באופן המתאים לכם בין עבודה לפעילויות אישיות. בלו"ז הזה כדאי להתייחס לא רק למה שאתם צריכים לעשות בעבודה אלא גם לאופן שבו העבודה צריכה לפנות זמן לדברים אישיים. למדו לחסום את הזמנים הדרושים לכם לתפקידים האחרים שלכם בחיים, כדי לוודא שאתם לא עובדים כל יום כל היום. זה דורש תכנון מודע מתי אתם זמינים, מתי אתם מאפשרים לקבוע אתכם ומתי לא כי סגרתם את הזמן וכך יצרתם מסגרת ששומרת גם על העבודה וגם על הצרכים שלכם.
השימוש בחסימת זמן ביומן מאפשר לכם גם להקצות שעות ספציפיות למשימות בזמן שנכון לצורת העבודה שלכם. אפשר למשל להגדיר את השעה הראשונה שלאחר ארוחת הצהריים כ "שעת ריכוז" לעבודה ממוקדת ללא הסחות דעת או להיפך כ"שעת ניקוי מיילים" כי אתם ממש לא מרוכזים בשעות האלה. באופן דומה כדאי לתזמן גם הפסקות ועיסוקי פנאי ולהקפיד עליהם, כולל את החצי שעה שאתם צריכים כדי להקפיץ ילד לחוג מבלי לדאוג שתאחרו לפגישה.
לתאם: אבל אתם לא לבד בארגון ולא יכול להיות שהגבולות שלכם יפגעו באחרים. זה ממש לא לגיטימי, כשאתם עובדים למשל בשעות הערב, לגלות פתאום שאין ברשותכם את כל המידע הנדרש לדוח שאתם בדיוק מכינים ואז להפריע לאחרים שלא עובדים עכשיו. ארגונים שמחוקקים חוקים מנסים בעצם לנהל את הקונפליקט הזה, במקום בו צרכי הפרט והקבוצה נפגשים. חוקה במקום חוקים פירושה לנהל במקום הזה שיח על צרכים. ללמוד לבקש, להגדיר ציפיות, לתאם מי צריך מה ומתי ומה עוד צריך לתאם כדי לתת לאנשים את החופש מבלי שזה ייקח חופש לאחרים.
להתנתק : קישוריות מתמדת שוחקת גבולות. העובדה שהכלים מאפשרים לכל אחד בכל מקום ובכל זמן להיכנס אליכם לזמן האישי לא מחייבת אתכם להיות זמינים כדי לראות ולהגיב. במקום לחוקק מתי לשלוח מיילים תלמדו את האנשים לנהל את הגבולות שלהם ולתקשר אותם ואז תגבו אותם כשהם מתנתקים. עודדו אותם להגדיר ביומן זמנים ייעודיים לעבור על מיילים ולהגיב להודעות ואפילו לשקול שעות "לא מקוונות", כגון שעה לאחר ארוחת הצהריים, כדי ליצור כיסים של שקט בתוך המערבולת הדיגיטלית. ואז צרו נורמות של עדכון סטטוס זמינות בכלים הדיגיטליים, שמגדירים ציפיות ברורות מול עמיתים ולקוחות מתי הם יכולים לצפות לתגובה.
ראש השנה זה זמן מצויין לנהל את השיחה על נקודת שיווי המשקל האישית שלכם על הציר בין עבודה לחיים. כי זו קודם כל שיחה אישית על צרכים וגבולות. במשך הזמן העבודה ושאר לחצים חיצוניים מאתגרים את הגבולות שלכם. ורק אתם יכולים להחליט מה דחוף ומה חשוב ולהחליט שהרווחה האישית שלכם חשובה לא פחות. גם אם זה אומר שיש זמן בו אתם דוחים את כל הדחופים והחשובים שמגיעים מצד העבודה. וכאן אנחנו חוזרים לתפקיד הארגון. כי יש כח במספרים ויש ערך בקהילה תומכת בהצבת גבולות קולקטיבית. במקום הנחיות ומדיניות כרשת ביטחון מגוננת ומגבילה, עזרו לאנשים שלכם ללמוד לקחת את השליטה, כיחידים וכקבוצות, כדי לשלב בהצלחה את העבודה בחיים. על הדרך תקבלו עובדים מחוברים ותרבות ארגונית מותאמת לעולם עבודה משתנה.
