עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:
הילדים שנולדו השנה ייכנסו אל עולם העבודה בשנת 2040. בשביל להבין את זה, תחשבו איך נראה עולם העבודה כשאתם נולדתם. עבודה הייתה מקום שהלכת אליו. מחשב, אם היה, לא כלל תקשורת, אינטרנט, אפילו לא צבע ובטח לא נייד. בשביל לתקשר עם אנשים בעבודה התקשרנו לטלפון הנייח במשרדם ואם הם לא היו שם, השארנו הודעה במשיבון. נסו להסביר למישהו שזה העולם שלו שאתם יכולים לעשות שיחות ועידה בווידאו, להעביר קבצים דרך הנייד, לעבוד מחדר ההמתנה של רופא השיניים. בעולם העבודה של הילדים האלה תהיה הרבה יותר טכנולוגיה ועצם ההגדרה של עבודה, עובד, מקצוע כל אלה ישתנו. ואיתם תשתנה מערכת היחסים בין המדינה, המעסיקים וארגוני העובדים. היא תשתנה, ולא, היום אנחנו לא נערכים למה שצפוי לקרות, לא רואים תכנון מדיניות אצל הגורמים השונים ליום הזה, שיגיע. בטוח. הטור של היום בוחן את סוגיות המדיניות עבור העתיד של שוק העבודה בישראל.
מרכז מאקרו לכלכלה מדינית, בתמיכת קרן האנס בוקלר בגרמניה חשף השבוע את סיכום פרויקט התרחישים שלו לעולם העבודה הישראלי של 2040. הפרויקט בעריכת ד"ר רובי נתנזון ואיתמר גזלה כולל תחזית נתונים לשוק העבודה ופורס ארבעה תרחישים עתידיים אלטרנטיביים. כל זאת, בכדי ליצור כלי למקבלי החלטות ולסקטורים שונים בכלכלה ובחברה הישראלית לחשוב על הכיוונים השונים אליו יכול עולם העבודה הישראלי להתפתח בניסיון לעורר שיח סביב מה שיכול לקרות ומה שנרצה שיקרה. אין כאן ניסיון לחזות את העתיד אלא יצירה של סיפורים על עתידים אפשריים שונים, שמטרתם לעמוד על הסיכונים וההזדמנויות ולהעמיק את הבסיס עליו מתקבלות החלטות בהווה על בסיס חשיבה לטווח ארוך.
נתחיל דווקא עם כמה מגמות על השינויים באוכלוסייה בישראל, מגמות שמשפיעות על שוק העבודה. על פי הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תחזיות אוכלוסיית ישראל, בשנת 2040 צפויה אוכלוסיית ישראל, בדומה לתהליכים במדינות מפותחות אחרות, להזדקן כאשר כמות האנשים בגילאי העבודה גדלה רק בכ 44% בעול כמות האזרחים מעל גיל 75 צפויה לגדול ב 130%. המגזר החרדי, אשר שיעור השתתפותו היום בשוק העבודה נמוך, צפוי לגדול פי 2.6 עד שנת 2040 ושיעורו כמעט יכפיל את עצמו בסך האוכלוסייה. אם לא יהיה שינוי באופן בו האוכלוסיות השונות יעבדו (הן מבחינת גיל והן מבחינת מגזר) נראה ירידה של כמעט 10% בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה. מאחר והעובדים האלה נולדים היום, חייבים להגדיר אסטרטגיות כבר היום כדי לשנות תמונה זו.
ארבעת התרחישים שמופו מבוססים על הבדלים ברמת הגמישות בשוק העבודה, או במילים אחרות על כמה הרגולציה בשוק העבודה מאפשרת לעסקים לשנות מרכיבי עבודה כמו כמות עובדים או שעות עבודה. והם גם מניחים גם שיש עדיין דבר כזה מעסיקים ועובדים ועולם העבודה שמתנהל על ידי רמת שיתוף הפעולה ביניהם.
בתרחיש הראשון, הקרוי מלחמת התשה העובדים וגם מעסיקים מתחפרים בעמדותיהם והממשלה נכנסת באמצעות רגולציה לפתור את הפערים באמצעות חקיקה. התרחיש השני נראה כמו החרפה של מגמות שקיימות כבר היום, של שוק עבודה יחסית גמיש המשולב עם קונפליקט במערכת יחסי העבודה. בגרסה הזו על פי הניתוח עובדי הקבלן הם העבדים החדשים שהטכנולוגיה מאפשרת לארגונים לתגמל על פי תפוקה בעוד הרגולציה עדיין מפלה עלפי אופן ההעסקה של העובדים ולכן אין זהות בזכויות בין האוכלוסיות השונות.
יש כאן שאלה מעניינת לגבי תפקיד ארגוני העובדים. האם יצטרכו לאגד עצמאיים? להפוך להיות ארגון גג לכלל העובדים בלי קשר לאופן העסקתם? ואולי הרגולציה עצמה וסביבת יחסי העבודה צריכה להפסיק להפלות בין עובד שכיר לעצמאי ולייצר שקיפות בתנאים? בתרחיש כזה, למשל, יש יותר סיכוי שתהיה גמישות בשוק העבודה שתאפשר תנועה בלא לפגוע בעובדים שכן לא יהיה קשר בין אופן ההעסקה לבין התנאים. או שעצם הגמישות מייצרת תחרות, כזו אשר תפגע בתנאי העבודה? ומה זו בכלל עבודה? האם יש כאן בכלל שיחה על מעסיקים ומשרות או שעולם העבודה יעבור לשיח על יצירת ערך ורכישתו?
התרחיש השלישי, מכונה משומנת, מתאפיין על ידי שיתוף פעולה גבוה בשוק עבודה קשיח, כזה הנוצר מהערכות מחדש ושיתוף פעולה הדוק בין מעסיקים, עובדים וארגוני עובדים המייצגים את כלל האינטרסים, שותפות היוצרת מנגנון מכוון למשק. והתרחיש הרביעי, חלוקת האושר, מתאר מצב בו כולם חוברים יחד כדי למצוא את נקודות האיזון בין תכתיבי השוק לבין רווחת האזרחים, בין היכולת לנהל שוק תחרותי ועם זאת לשמור על תנאי עבודה וזכויות עובדים. וזו כנראה שאלת מיליון הדולר, איך יוצרים שיתוף פעולה ארוך טווח בין המדינה, העובדים והמעסיקים, כזה שמאפשר מצד אחד גמישות ותחרות במעבר בין מקומות עבודה ומגן מצד שני על תופעות הלוואי. כזה שדואג להכשרה מקצועית צופת פני עתיד, משווה את התנאים של העובדים באשר הם ומטפל בתקופות הביניים בעזרת שכר מינימלי או דמי אבטלה מספקים. זה עולם שבו התארגנות העובדים לא סובבת סביב מקום עבודה ופועלת לשימור הכיסא אצל מעסיק יחיד בכל מחיר אלא מחפשת דרכים להשפיע על בטחון התעסוקתי לאורך חיי הקריירה הן ברמת שימור וקידום היכולות של העובדים והן ברמת ההשפעה על מדיניות סוציאלית וממשלתית.
ארבעה תרחישים לעתיד אפשרי של עולם העבודה. כנראה שיש עוד עתידים, כאלה שמניחים הנחות אחרות, אולי יוצאים קצת יותר מגבולות המוכר והידוע. בקנדה למשל ישנה תחרות לסטודנטים בשם Focus 2040 שבה הם מתבקשים לדמיין את עולם העבודה של 2040. אחד מזוכי התחרות הגדיר את העולם הצפוי לנו כקולוניות של נמלים שהמאפיינים שלהן מבנים לא ריכוזיים, בלי מנהיגים או עם מספר מנהיגים והתמקצעות של העובדים. אבל בשונה מהנמלים, הקולוניות האנושיות של העבודה מחוברות, מתקשרות ופועלות בעצם כמו אורגניזם ענק. זוכה אחרת תארה את עולם העבודה של 2040 כציפור פניקס העולה מהגחלים, אלה שהושארו על ידי המערכות הפוליטיות והכלכליות של ימינו שלא עמדו בעומס.
הוא יגיע יום אחד, עולם העבודה של 2040. סביר להניח שתהיה בו עבודה, יעבדו בה אנשים לצד רובוטים ואוטומציה. ולא, היא לא שם רק בשביל לקחת לנו את העבודה, היא צריכה לעזור גם לפעילות הכלכלית, לארגונים, לתפוקה וגם לפרט, לצרכן, לפרנסה. בשביל זה יש מקום לשאול כבר היום איך מספקים לעובדים של היום ההוא את היכולות שיידרשו ומהן בכלל אותן יכולות? בשביל זה נדרשת אסטרטגיה של עם לומד, כזו שמתחילה בבתי הספר, בהכשרות המקצועיות, בהשכלה הגבוהה, בהכשרת מבוגרים, בשילוב כל האוכלוסיות בלמידה של מה שצריך בשביל להשתתף בחיי העבודה. זו שתלבש צורות חדשות, כאלה שיטשטשו את ההגדרות של היום, בין שכיר לבין עצמאי, בין מעסיק לעובד, בין משרה לערך. בעולם כזה יהיה לנו אולי יותר קשה להגדיר איפה נגמרת העבודה ומתחילים החיים ויהיו לנו בחירות חדשות, אתגרים חדשים, סוגיות חדשות. אבל הוא יגיע, היום הזה. וצריך להתכונן אליו כדי שנהיה מוכנים. בכל הרמות.
