עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:
תופעה חדשה בשוק העבודה: פאנל אחר פאנל, בכנסים שונים, רואים את ההבדל בין אלה שיודעים להגדיר בשפת העבר את זהותם המקצועית או את תפקידם לבין אלה המחזיקים בתיק קריירה המורכב מעיסוקים שונים ומתקשים להציג את עצמם
זו תופעה חדשה בעולם העבודה החדש, הקושי של אנשים להציג את עצמם בהקשר המקצועי. פאנל אחר פאנל אפשר לראות את ההבדל בין מי שיודע לומר בשפה של העבר שזהותו המקצועית קשורה במקצוע או תפקיד, לבין מי שעיסוקו מתאפיין דווקא בתיק קריירה מהסוג החדש, כזה המורכב מפעילות ועיסוקים שונים. האחרונים מתקשים לרוב להציג את עצמם ועושים שימוש במילים מסוג "עוסק ב…". חביב עלי במיוחד משפט של ליאור פרנקל שכתב את הספר אני רוצה הכל על מסע קריירה של העולם החדש והוא בן שלושים ומשהו שתיק הקריירה שלו מורכב ממספר עולמות ועיסוקים שונים, משמעותיים ומצליחים, אבל אמא שלו עדיין שואלת אותו "מה אתה עושה בעצם?" והוא מודה שאת מה שהוא עושה אי אפשר לתאר בשתי מילים. זו שאלה מעניינת, מתי מי שכותב יכול להצהיר שהוא סופר? לכמה אנשים צריך לעזור כדי להיחשב יועץ או מומחה? כמה סטארט-אפים צריך להקים כדי להיחשב יזם? הטור של היום מתבונן בקווים המטשטשים בין עיסוק חובב לעבודה ומקצוע ובמרחב החדש של העשייה שנוצר ביניהם.
נתחיל בהגדרות, אלה של פעם. תחביב על פי ויקיפדיה הוא פעילות הנעשית בשעות הפנאי מתוך רצון והנאה מעשייתה. התחביב לא נעשה למטרת רווח. בעוד ההגדרה של מקצוע היא תחום פעילות שאדם מתמחה בו ועוסק בו לפרנסתו, כאשר מקצוע דורש הכשרה מקצועית נרחבת, ועיסוק הוא פעילות של אדם לפרנסתו, גם כזו שאינה דורשת הכשרה מקצועית. במילים אחרות, על פי ההגדרה כאן ההבדל הוא רק כסף או ליתר דיוק פרנסה.
יצאתי אל הרשת שלי לבדוק אם גם אנשי העבודה החדשים מרגישים שפרנסה היא הקריטריון המבדיל בין תחביב לעיסוק מקצועי, לשאול אם נכונה הטענה שאם אנחנו מרוויחים כסף דרך הדבר הזה שאנחנו עושים, אז זו עבודה ואם לא אז זה תחביב. הרשת לא הכזיבה והעלתה שאלה לגבי אותם עולמות, כמו למשל סופרים ואמנים, שרבים מהם לא מרוויחים אפילו שכר מינימום מהיצירה שלהם. אם אתה לא מתפרנס מכתיבה בלבד, האם זה אומר שאתה לא סופר? סופרים ואמנים רבים נאלצו עם השנים לפתח את מה שאנחנו היום מכירים כתיק קריירה, כזה המשלב מספר עיסוקים במקביל אבל זה לא לוקח מהם את הזכות להגדיר את עצמם כסופרים או אמנים. בעולם של היום אפשר בהחלט להיות מקצועי מבלי לקבל תשלום. יש כאן הקבלה מעניינת לעולם הסטארט-אפים. אנשי טכנולוגיה מבלים שעות ואפילו חודשים ארוכים על רעיון חדשני ואף אחד לא חושד בהם שהם עסוקים בתחביב. לדעת אנשי העבודה החדשים, בקריטריון של הכנסה, ההבדל הוא לא הפרנסה עצמה, כי אם כוונת הפרנסה. אם העיסוק מכוון להתפרנס, הרי שהוא עבודה, גם אם לא מביא פרנסה בטווח הקצר.
האם היקף העשייה מהווה מבחן למעבר מתחביב לעשייה מקצועית? שזה כמו לשאול האם סופר הוא סופר אם אף אחד לא קורא אותו? בעולם של היום, לכותבי רשת יכולה להיות תפוצה גדולה הרבה יותר מאשר למי שמוציא ספרים, אז מי בעל המקצוע כאן? ואם לא הכמות, אולי האיכות, היכולת להשפיע? מה שברור בשיח הזה, בעולם של תיקי קריירה, של אנשים שעוסקים בדברים שונים בהיקפים שונים, אנחנו זקוקים למדדים חדשים להגדרה של מקצועיות ועיסוק. ואולי זה הזמן להגדיר את ההבדל בין הובי לעיסוק דווקא סביב ההתייחסות שלנו עצמנו. להיות חובבן יכול להיות מאד מעניין ומתגמל בעוד ההתמסרות לעיסוק ברמה מקצועית ייתכן ותדרוש עבודה קשה ופשרות. להגיע לרמה של מומחה לא קשור לשאלה אם משלמים לכם על העבודה וגם לא לגודל הקהל. מה שמבחין בין מי שמשחק במגרש כלשהו למי שעוסק בו הוא המחויבות. המחויבות לסיים את מה שאתם עובדים עליו, בלי קשר לכמה מחסומים יהיו לכם בדרך וכמה פעמים תצטרכו לנסות שוב. המחויבות להיות הכי טובים שאתם יכולים להיות, גם אם זה אומר להושיט יד לקבל עזרה מאחרים שיכולים לעזור לכם לעלות שלב. המחויבות לעבור מהפרויקט הראשון לשני ולזה שאחריו ולעשות את הכי טוב שאתם יכולים. יש מי שקורא לזה GRIT, מילה שאין לה תרגום טוב לעברית, תחשבו "לחרוק שיניים".
המונח הזה הגיע אל מרכז השיח בסרטון ה TED של Angela Duckworth, שיש לו מעל 11 מיליון צפיות והספר שהגיע בעקבותיו GRIT ותורגם גם לעברית בהוצאת מטר. אנג'לה יצאה למסע שלה כשבתור מורה הבינה שההבדל בין התלמידים הטובים ביותר והגרועים ביותר לא היו היכולות הקוגניטיביות או החברתיות אלא דווקא המוטיבציה ללמוד וההתמדה שנובעת ממנה. אנג'לה מגדירה GRIT כתשוקה והתמדה למטרות ארוכות טווח, כושר עמידה, היכולת לדבוק בעתיד שלכם כל יום מחדש, לא רק שבוע או חודש אלא שנים, ולעבוד ממש קשה כדי לממש אותו. GRIT זו ריצה למרחקים ארוכים.
איך עושים את זה? לפעמים זה יותר קל, לפעמים קשה, אבל היכולת שלכם להתמיד תלויה כנראה ביכולת שלכם לגשת, להצית ולשלוט במשאבים הפנימיים שלכם ויש לה כמה טיפים איך עושים את זה.
חריצות: עם דגש על השגת יעדים, כזו שמדרבנת אתכם לעבוד ללא לאות, לנסות לעשות הכי טוב שאפשר, לסיים את מה שהתחלתם. או במילים אחרות, להתחייב להגיע למדליית הזהב ולא רק לאימונים.
תכלית: לעשייה שלכם צריכה להיות תכלית כי מטרות טווח ארוך מהוות מסגרת שנותנת לנו סיבה להמשיך ולהתאמץ והן מטפחות מכוונות, תשוקה, סיבולת, אומץ ו- GRIT. כי יש כאן מחויבות וסיבולת לטווחים הארוכים. בספרו Outliers שתורגם בהוצאת כנרת זמורה ביתן כ"מצויינים" עוסק מלקולם גלדוול בשאלה למה אנשים מסוימים מצליחים יותר מאחרים וגם הוא מדגיש את נושא המחויבות, כזו שכוללת המון שעות אימון, 10,000 שעות ליתר דיוק. השקעה של כ 20 שעות בשבוע על פני עשור מסמנת את ההבדל בין מי שעושה לבין מי שגם מצליח בסדר גודל.
אומץ: או ליתר דיוק, היכולת לנהל את הפחד מכישלון, לא לפחד ממנו, לקבל אותו כחלק מהתהליך. החדשות הטובות, אפשר לאמן את השריר הזה, שמתחיל במשפט של אלינור רוזבלט: "תעשו דברים שאתם לא יכולים לעשות" והשריר הזה יתחזק. כי הכישלונות יגיעו ואתם צריכים לקבל אותם כהזדמנות למידה, לשיפור ואז לקום ולהמשיך הלאה.
זמן: זמן להשקיע את עצמכם באימון, במטרה, בלהתפתח מהכישלונות. כאתם עוסקים במשהו שמעניין אתכם, משהו שאתם נהנים להתאמן עליו, לקבל עליו משוב, ללמוד, לקוות להגיע רחוק, יש יותר סיכוי שתפנו את הזמן כדי להמשיך ולצעוד קדימה.
במסע הזה לא מחפשים שלמות אלא דווקא מצוינות ולא, הם לא אותו דבר. שלמות איננה מתפשרת, לא סולחת, לא גמישה ובמקרים רבים היא האידיאל של מישהו אחר. מצוינות לעומתה זו גישה לא תוצאה, היא מאפשרת לקבל את הכישלונות שבדרך, נותנת מקום לאכזבה ולמידה ומסמנת לנו את הצורך להתקדם גם אם התוצאה איננה מושלמת. וזה בדיוק מה שצריך בעולם העבודה החדש , בו יש יותר קריירות בעולמות שאין להן הגדרה של עיסוק ומקצוע, יש יותר מקום לשאלות שעוד לא נשאלו, למודלים שלא היו קיימים בעבר, לשילוב של עשייה בדרכים שאינן עונות על הסטריאוטיפים של העבר לגבי עשייה מכל סוג שהוא. ולכן רק אתם יכולים להגדיר אם העיסוק שלכם הוא תחביב או מקצוע ולפעול בהתאם.
